אוויר צונן ממערכת בקרת האקלים קירר את גלי החום שחשתי ברגע שהודעת שיחה נכנסת, מלווה בכיתוב "חגית המתוקה שלי", הסתירה את מפת הניווט. עוד שנייה אשמע את קולה המלטף. עוד חצי שעה אחבק את קימורי גופה הרך. נעימת הלהיט הישן "Blue velvet" שבה להתנגן, ממתינה שאלחץ על הכפתור ואקבל את השיחה. השתהיתי. מתענג עוד מספר שניות על המנגינה שאהבנו שנינו ועל התחושה שהחיים יכולים גם להאיר פנים. לחצתי "קבל" וקול גברי, מזרחי, עצבני במקצת, מחק באחת את הרגשת ה"היי" ואת הרומנטיקה שבישמה את חלל הרכב.
"מדבר צ’רלי". לא הבנתי בתחילה למה הגבר הזה משתמש בנייד של המתוקה שלי. אולי קרה לה משהו? צמרמורת חלפה בי. ואז הוא המשיך: "אני וחגית מאוהבים כבר מספר שנים. תשכח מהשיט שלכם. ובכלל – רד ממנה".
הייתי בהלם. חשתי גיהינום. בבת אחת הרגשתי כאילו פיל התיישב לי על החזה...