



תקציר "סחרחורת"
הגירושים ריסקו את חלום המשפחה המלוכדת, אבל דניאל לא ויתר על חלום האהבה. הוא חיפש את האישה הנכונה לו באתרים, הלך לדייטים ולא הפסיק לחפש ולקוות. פעם אחר פעם הוא נתן סיכוי לאהבה. פעם אחר פעם הוא התאכזב, אסף את השברים וחזר לנסות. נחוש להשלים את הפאזל ולמצוא את החתיכה החסרה.
במסעו חובק העולם פגש דניאל נשים רבות ומגוונות. נשים חמות ורחבות לב, נשים קרירות ומכוונות מטרה, נשים עוצמתיות ומלאות ביטחון עצמי ונשים מבולבלות שעדיין מחפשות את כיוונן. בחיפושיו אחר האישה האחת, בין נופי אמריקה, רוסיה, ליטא, גרוזיה, הבלקנים, מצרים, ירדן, שווייץ, אנגליה, איטליה, הולנד, צרפת, גרמניה וישראל, צבר סיפורים רבים, חלקם משעשעים,
חלקם מטלטלים, חלקם לא מציאותיים, וכשהגיעה השעה – התיישב והעלה אותם על הכתב. בשפה קולחת ומלאת הומור, מתואר לראשונה מזווית לא מוכרת, עולמו הפנימי של גבר שנאלץ לשוטט בג'ונגל המחפשים. הספר כולל גם איורים הומוריסטיים מקוריים פרי עטו.
דניאל סטוקלין נולד בווילנה, בשנת 1963 . בגיל 8 עלה ארצה עם אימו מליטא.
הוא גדל בערד, סיים את התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, שירת בצנחנים ונפצע במלחמת לבנון הראשונה. את שנת שירותו האחרונה סיים ככתב צבאי ("במחנה") והמשיך לעבוד כעיתונאי ("מעריב", "גלובס", "גלי צה"ל"). בהמשך שב למקצועו הטכני והיה למהנדס שירות בחברות הייטק מובילות ויועץ בטיחות עצמאי במפעלים, באתרי בנייה ובחברות הזנק מאתגרות.
דניאל, אב לנועה ולגלעד, וסבא לאדם ויהלי, מצייר, כותב, מנגן, שוחה ורוכב על אופני הרים בגבעות שמסביב למודיעין, עיר מגוריו.
זהו ספרו השני. ספרו הראשון, "לסגור מעגל", יצא לאור בשנת 1992 וקיבל את המלצת משרד החינוך.
הספר מאושר ע"י הצנזורה הצבאית.
עורכת הספר: הגר ינאי
עריכת לשון: אורלי גילת
פרולוג
במסע אחר האישה של חיי ניהלתי תשע־מאות שישים ושבע שיחות טלפון להיכרות ראשונה. פגשתי מאתיים שישים ותשע נשים פנים אל פנים, מתוכן יצאתי עם מאה ושבע לפרקי זמן שונים. כמעט כל אישה שפגשתי אמרה לי: "אני יכולה לכתוב ספר על כל מה שעברתי". מחשבה אנושית שנותרה אצל כולן בגדר חלום. אבל לא אצלי: הכנסתי את עצמי לתו כנית גמילה מהיכרויות ובמקום לבזבז את זמני לשווא הקדשתי אותו לכתיבה.





אוויר צונן ממערכת בקרת האקלים קירר את גלי החום שחשתי ברגע שהודעת שיחה נכנסת, מלווה בכיתוב "חגית המתוקה שלי", הסתירה את מפת הניווט. עוד שנייה אשמע את קולה המלטף. עוד חצי שעה אחבק את קימורי גופה הרך. נעימת הלהיט הישן "Blue velvet" שבה להתנגן, ממתינה שאלחץ על הכפתור ואקבל את השיחה. השתהיתי. מתענג עוד מספר שניות על המנגינה שאהבנו שנינו ועל התחושה שהחיים יכולים גם להאיר פנים.
לחצתי "קבל" וקול גברי, מזרחי, עצבני במקצת, מחק באחת את הרגשת ה"היי" ואת הרומנטיקה שבישמה את חלל הרכב.
"מדבר צ’רלי". לא הבנתי בתחילה למה הגבר הזה משתמש בנייד של המתוקה שלי. אולי קרה לה משהו? צמרמורת חלפה בי. ואז הוא המשיך: "אני וחגית מאוהבים כבר מספר שנים. תשכח מהשיט שלכם. ובכלל – רד ממנה".
הייתי בהלם. חשתי גיהינום. בבת אחת הרגשתי כאילו פיל התיישב לי על החזה...

משנת 1987 אני לא מפסיק להרהר בשאלה לאן נעלמה ורוניק טיבו. נתקלתי בפניה המנומשות, בשערה האדמוני ובמבטה שהופנה כלפיי ברכבת התחתית של לונדון. מייד כשנכנסה זקופת קומה לרציף, בתחנת פיקדילי הומת הנוסעים, היא משכה את תשומת ליבי. היא התיישבה מולי וקשקשה בצרפתית עם בחור שלא הוריד ממנה את העיניים. הבנתי שאין לי סיכוי, במיוחד עם הביישנות שלי, ושקעתי בקריאת הברושור שדחפו לי בכיכר אודות מופע ג'אז של פט מת’יני. "פרלה פרנסה?" שמעתי אותה שואלת והצרפתית שלה נשמעה כזאת מושכת וסקסית. "מיסיה?" שמעתי אותה קרוב יותר ולא הבנתי עדיין שהצלילים הרומנטיים האלה מופנים כלפיי. "סקוזה מואה?" הפעם הרמתי את ראשי. עיניה הצוחקות דיברו אליי ושפתיה המצוירות המשיכו, הפעם באנגלית, ושאלו אם אני אוהב ג'אז. "בוקו", עניתי עם המילה שזכרתי מהלימודים בתיכון. "גם אנחנו אוהבים, והערב נשמע אותו בקלאב שפרטיו מצוינים בברושור שאתה אוחז". אוף! נאנחתי. מדוע תמיד החתיכות כבר תפוסות?

לפני שקפצתי למים העמוקים, לא ידעתי לשחות. לא הכרתי את הזרמים. לא הייתי מודע למערבולות ולסטטיסטיקה היבשה, שכל זוג שלישי בעולם המערבי טובע. לא תיארתי לעצמי מה הולך לקרות. אבל שעון פנימי תקתק והכריז שהגיעה השעה. הרי כולם עושים את זה. אז הצעתי לה בדרך אגב, ליד צומת עמיעד, בדרך לחרמון: "אולי בא לך להתחתן?" באותה שנה כוכבי דרך בעיתונות הכתובה. קיבלתי אפילו פינה יומית בגלי צה"ל לערוך ולהגיש. אם לא די בכך, בעודי יושב בדסק החדשות, קיבלתי שיחת טלפון מגורם חשאי. "האם החלטת היכן תבלה את ירח הדבש?" "אנחנו", השבתי, תוך הדגשת משקלה של זוגתי לעתיד, "מתכוונים לנפוש אצל קרובי אימה באי ביוקאדה בטורקיה".
"ומה דעתך על ירח דבש במצרים?" חשבתי שהוא חומד לצון, אבל ארשת פניו נותרה רצינית. לנגד עיניי צצו ועלו שיני המתכת המאיימות של הענק הרוסי בסרט "המרגלת שאהבה אותי", כשהוא רודף בין עתיקות לוקסור אחר בונד. ג'יימס בונד. קטעתי את הסרט שהרצתי בדמיוני, כשיואל הסביר: "אנחנו רוצים שתיצור קשר עם מספר קולגות מהעיתונות הסובייטית. אחר־כך", הוא שקל לרגע את מילותיו, והמשיך, "האבא הביולוגי שלך חי בליטא, אם אני לא טועה", הוא התבונן בי כמצפה שאאשר את דבריו. האמת הייתה שלא ידעתי, כי לא היה לי שום קשר איתו מאז שנולדתי...


"אתה נשמע כזה נשם. אולי מתאים לך להיפגש?" שאלה לפתע.
"היכן?" "באמצע. בוא נראה, בגבעתיים?"
"שכחת? אני בבירת אריזונה הלוהטת".
"אויש! מה, נתקעת שם לנצח?"
"לא, אבל ייקח לי עוד חודשיים לחזור לארץ".
"אוף. למה הכול תמיד כל כך מסובך".
"לכל בעיה יש פתרון", הרגעתי אותה בסמכותיות, "אוכל לארגן אמצע אחר, אם תהיי מעוניינת", ורוח חיים התגנבה לקולי. השתהיתי שנייה ואז הכרזתי: "ניו יורק! גם אמצע, וגם מקום מעולה לאחלה בליינד-דייט בסגנון הסרט 'כשהארי פגש את סאלי'".
"אוף! אתה מטריף אותי. אני רוצה לדעת עליך הכול! אבל הכול!"
"הלוואי וידעתי בעצמי", השבתי לה רציני...


לא הצלחתי לנחש את גילה: עשרים, שלושים, אולי בסביבות ארבעים – הכול נראה אפשרי. כשהדי.ג'יי השמיע את הלהיט Going Back to Cali היא קפצה, אחזה בידי וצעקה:"Let’s Dance!". נסחבתי, קצת מהוסס, לרחבת החשק הצפופה. הראפר נתן את הקצב והתחלתי להזיז את עצמי בסגנון הראפ המקומי. בזכות קאלי המענטזת התמזגתי בקלות. שעה אחר חצות, כאשר המועדון נסגר על־פי חוק, וכולם החלו להתפזר, גיליתי כי הרכב שלי נעלם. נבהלתי. מה אני עושה עכשיו בשכונת הפשע הזו באחת בלילה? לא פחדתי אבל בכל זאת, הייתי יהודי ישראלי בארץ זרה לפני שהשימוש בטלפון נייד נהיה חלק מהגוף ולא הייתה בכלל תנועת מכוניות בשכונה. הרגשתי חסר אונים אבל הראש, כמו תמיד במצבי חירום, המשיך לתפקד. "אוי, אני כל כך מצטערת. אבל אל תדאג, נעזור לך", היא ניגשה לנהג שנראה כמו ראש כנופיה. כעבור דקה שבה בלוויית גורילה אטום מבט.



פתיתי שלג רכים כיסו את העיר במרבד לבן. הרומנטיקה התעצמה וכך גם הקור, שכיוון אותי להזמין אותה להתחמם בחדרי בבית המלון. ההמשך הקסום הכניס אותנו בטבעיות למיטה. נרגשים, נהנינו לגלות אחד את השני עד שהבחנתי שידיי מגואלות בדם. נרתעתי ממנה בבהלה. "רק לא זה!" צעקתי בליבי, "שוב זה קורה לי!".


כשלושה חודשים מהדייט הראשון, כשליבי טוב עליי ואני מסופק כפי שלא הייתי מימיי, נסענו לדרום הצחיח, לאירוע של משפחתה הענפה בלהבים. שוב חשקתי בה. עצרתי את עצמי שלא לעצור בצד הדרך כדי לממש איתה פנטזיה מדברית שתפיח שמחה בזיכרונותיי העגומים מהאזור המדכא הזה. ואז, לא הרחק מצומת שוקת הוטלה הפצצה: "נשמה שלי, כל כך טוב לנו ביחד. אתה יודע, יכול להיות עוד יותר טוב. באביב אני רוצה שתכניס אותי להיריון".
הנהנתי בחיוב, עושה את עצמי מרוכז וטרוד בעקיפת טנדר בדואי שזגזג, עד שירד בפתאומיות מסוכנת לשביל צדדי, מותיר אחריו שובל של אבק. מה יהיה? איך דוחים את הקץ?
"אני מרוקאית", ציינה בגאווה. "במה זה מתבטא?" שאלתי, נזכר בלא מעט אירועים שבהם הרגשתי זלזול מבני עדתה והתנשאות כלפיי. "אנחנו שילוב של חום, נתינה ויצרים עזים". "אההה..." המהמתי, "זה נשמע טוב", ציינתי, חש בליבידו המתעורר ונזכר בהוראות השימוש שקיבלתי מהחבר'ה המרוקאים שהכרתי בצנחנים, במכללה ובחברת הבנייה שבה עבדתי כיום: "אם תעניק להן אהבה אמיתית מהלב, הן יפתחו לך את הנשמה ולא רק אותה". חייכתי במבוכה וציינתי שהיא דווקא נראית רגועה מאוד. "חכה שהווריד המרוקאי שלי יתנפח, ואז תבין", אמרה ולא הבנתי אם היא מתלוצצת או אמיתית. בסיני אירע הפיצוץ. בפלשבק מצמרר, חלפה בי שוב תחושת החרדה שחוויתי סמוך לצור שבלבנון, כאשר חיי ניצלו בפעם הראשונה מטיולית שעלתה באש. אך זה לא היה גורלם של רותם מוריה ואסף גרינוולד, שתמונתו התנוססה לצידו במסגרת שחורה בעיתון יום לאחר שניגנו יחד בגיטרה. כאב עצום הציף אותי ולא יכולתי לעצור את הדמעות. השטן שירד בין טאבה לראס א-שטן הצליח בדרכו הנבזית להמית חיים, ויחד איתם את ניצני האהבה.



ברגע שחזרתי לחפש – הוצפתי בגל פניות מהשטח. אחת מהן תפסה את עיניי: "תתקשר אם אתה עדיין בעניין".
התלהבתי כשקלטתי את מוצאה. הגעתי אליה עם גב תפוס. בקושי חילצתי את הגוף מרכב המיני השכור. ללא הצלחה ניסיתי לשרוך את נעליי, עד שהיא התכופפה במקומי בחן, מאפשרת לי להתרשם משדיה המושלמים.
"חמוד, אז מה הסיפור שלך?" שאלה אותי עם הח' המגניבה של עדתה.
פרק 10 - קן הקוקיה
שכבתי כמו זומבי שבועיים במיטה, מדוכדך, התעייפתי מפיצוח מערכות ההפעלה המסובכות של נשים. כבר הייתי חסר אנרגיות בתכנון הפלת החומות והבריקדות שהן ידעו לבנות סביבן כדי להגן על עצמן מחדירות לא רצויות. ואז מוניקה התקשרה. צליל הריש שהזכיר חיתוך מסור בנגרייה הסגיר מייד את מוצאה. "ארגנטינה?"
"סי סניורררר". שמחת החיים המוחצנת, השמורה ליוצאי דרום אמריקה, הדביקה אותי וגרמה לי לחייך ולספר על עצמי בטבעיות.
"מה אתה אומררר?" היא קטעה אותי בצהלה: "אמיגו! אני גררררה בררררחוב מקביל לשלך".
בת זוג קל"ב! בינגו! כל כך שמחתי. זה הרי חלומו של כל מחפש. כבר למוחרת קבענו להיפגש. כשפתחתי את המטרייה, בעודנו מדלגים בין השלוליות בשביל הרטוב לבית הקפה בונפה בכפר רות, היא ציינה: "כל מה שמתחיל ביום גשום מוביל להצלחה".


"אנחנו כמו בסרט קזבלנקה", היא אמרה מתוך עצב הפרידה המתממשת ובאה. "אני חושב שזו תחילתה של ידידות נפלאה", ציטטתי את המשפט האלמותי. יאנה נשקה את עיניי שהחלו לדמוע ואמרה משפט שליווה אותי שנים ארוכות ותמיד נתן לי כוח:
If you don`t get what you want then it is because you are supposed to get something better.


"תן לי להרגיש שאני מלכה ואז אתה תהיה ה-מלך. אני מבטיחה!" זה היה המוטו שלה ביחסי גבר ואישה. יאללה, החלטתי. נעשה ניסיון אחרון. לא אדפוק חשבון. אתן לה ההההכל ונרגיש איך זה למלוך. זרמתי. הזמנתי כרטיסי טיסה ליער השחור. "פריקולנה" – מגניב! היא חיבקה אותי באושר. "אתה גבר חלומותיי", צחקה ואווירה טובה של ציפייה השתררה בינינו סוף סוף. חרשנו את בוקיניג דוט קום. השווינו מחירים. הזמנו חדרים. שכרתי רכב נוח ותכננו מסלולים. ארבעים ושמונה שעות לפני ההמראה התקשרתי לדרוש בשלומה. קבענו שאגיע אליה עם מיטלטליי וממנה ניסע יחד לשדה התעופה. שוחחנו על דא ועל הא, וידאנו שארזנו הכול ואז, בדרך אגב, שאלתי מה היא מביאה לטיסה. "מה זאת אומרת?" שאלה כלא מבינה. "אני מביאה את עצמי".
"ברור", עניתי, "אבל אולי תוכלי להכין עבורנו סנדוויצ'ים?"
"למה שאתה לא תכין? אמרתי לך – אני מביאה את עצמי. אני הממתק הכי חשוב!" השיחה הסתיימה. ניסיתי להתעלם מהאמת המרה. עדיין סירבתי להודות כי זאת מערכת יחסים חולה. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת ובלב החלה לכרסם בי הרגשה רעה. בחצות צלצל הנייד. "החלטתי שאני לא נוסעת!"
"מרינה, מה קרה?" ניסיתי להירגע ולהבין. אך היא רק חזרה שוב ושוב על אותן מילים ובסוף טרקה את הטלפון...


פרק 13 - חיזור כמעט גורלי
דגל ישראל עטף את הבלונדינית שעמדה בכיכר דם שבמרכז אמסטרדם. ההולנדית התמירה התווכחה עם מספר נשים עטויות שחורים, ליד דוכן שצידד בצד הישראלי, מול הצילומים המזויפים שתלו בדוכן הנגדי אוהדי הטרור. בהדרגה התקבצו מולה עוד ועוד עוברי אורח בעלי חזות מזרחית. הם הקיפו אותה בעוינות והחלו להטריד גם את קומץ חבריה לתנועת "נוצרים למען ישראל". "אתה יודע, אני קצרת רואי ובכלל לא שמתי לב כשהצטרפת להפגנה בכיכר. רק בסוף, כשניגשת להחזיר את הדגל, הרגשתי את הקליק, זוכר?"לא ידעתי על מה היא מדברת, אבל למי זה היה אכפת? העיקר שהאגו פרח. היא הייתה יפה, ציונית ואמיצה. "אתה גבוה כמו ההולנדים. אבל אותי מושכים גברים אמיצים, במיוחד אם הם ישראלים", התחנפה בסיום עוד שיחה שהתארכה מעבר לשעה, והבטיחה הפתעה. כשפתחתי למוחרת את אפליקציית ההתכתבויות הממכרת, הופתעתי לגלות צילום עדכני, כשהיא מעורטלת כמעט לחלוטין, בכותונת לילה פרומת כפתורים ומחשוף נדיב."אהבת?" עניתי בחיוב והיא, בקול מאושר, הבטיחה לשמח אותי בהפתעה עוד יותר נועזת.

פרק 14 - לא גיבור הרומן שלי
סטטיסטיקה יבשה הראתה בבירור שבתשעים ותשעה אחוזים מהמקרים, אפגוש דווקא את מי שאינה מתאימה, במקום את זו שאני מנסה לאתר. נאחזתי בחלום וסירבתי לוותר. זאת הסיבה שהסכמתי לפגוש מישהי שכבר בשיחת הטלפון הראשונה נשמעה מאוהבת בעצמה. הופעתה הייתה על־פי צו האופנה, בסגנון מגונדר מחויט, היישר מחנויות היוקרה של כיכר המדינה.

על פניה החדות נחה הבעת חיוך קל של התנשאות. זיהיתי אותה בקלות. שקיות מותגים שזה עתה רכשה מנעו ממני ללחוץ את ידה הענוגה. לעומת הממוצע הנמוך של הנשים הישראליות היא הייתה גבוהה. המגע שלה היה כמו נוצה מרפרפת. כשנכנסנו למיטה, הייתה שואלת בתכליתיות: "עושים משהו או שאני הולכת לישון?"

כעבור חודש, במהלכו סיפורי העיסויים המדהימים שמבריאים את המטופלים, כיכבו אצלה בכל שיחה, הצעתי שתדגים לי כבר סוף סוף אחד שכזה. חדר השינה שלי נראה היה מקום מושלם. נוכל לדלג במהירות מהעונג לעונג הבא. אך גם הפעם התחמקה שרית באלגנטיות, בטענה שהיא חייבת מיטת טיפולים מקצועית גבוהה כדי לבצע עיסוי מקצועי מושלם.
"אתה מבין, ממוש? אני צריכה קונטרה כדי ללחוץ חזק במקומות הבעייתיים, לכן עדיף שתגיע אליי".
"בשמחה", אמרתי ומייד הסתכלתי ביומן שבנייד והצעתי שאגיע בחמישי בערב. אך שוב זה לא התאים לה כי כבר קבעה טיפול אחר. למראה פרצופי המתוסכל היא ניחמה אותי במתיקות: "ממוש, אל תדאג... ודאי שאעשה לך, כמו מלך אתה תשכב אצלי בקליניקה ותקבל עיסוי שלא תשכח לעולם, אתה תרחף, אבל זה גם כואב! אתה מוכן גם לסבול?" הנהנתי בחיוב ובינתיים היא ביקשה ממני עיסוי,



ביום המיועד, כשאני מרוגש ודרוך, יצאתי מהבית. כהרגלי, אספתי את הדואר שסוף סוף הגיע, והתיישבתי ברכב. הצצתי בשעון. עוד שעה לנחיתה. תוך עשרים דקות אהיה בחניית טרמינל שלוש וכפי שסיכמתי, אמתין לה בקומת הקרקע ביציאת הנוסעים. ברפרוף עברתי על המעטפות כשעיניי נעצרו על הלוגו של רשות האוכלוסין וההגירה. שלפתי את המכתב ועיניי נפערו לרווחה. "הריני להודיעך...." הוא התחיל, ובסיום המלל הארוך צוין כי: "לאור האמור לעיל, לא ניתן לאשר כניסתה של המוזמנת לישראל בשלב זה..."
נשמתי עמוק. אל תיתן לזה להגיע ללב שלך, שיננתי לעצמי. לא האמנתי שזה קורה. מה אני עושה עכשיו? החלטתי לטוס אליה.
כפי שהבטיחה, היא חיכתה לי. גופה הנשי והחטוב בלט מייד כשיצאתי מאולם הנוסעים בוילנה. היא התקרבה אליי בהילוך מעכס ונישקה אותי בעדינות.
"נו, ניסע לנוח קצת לפני שנצא לבלות?"
הסכמתי ללא הרבה התלבטויות, כשאני כבר מדמיין את התנוחה המתאימה למנוחה הצפויה. כמו צ'רלי בממלכת השוקולד הסתחררתי מכל קוביית סקס נוספת שהיא שחררה. הייתי מאושר. מלבד שלוש מילים שנעדרו, הכול נראה מושלם. לפנות בוקר, כשהייתי מרוקן מכל מעשה אהבה נוסף, התפוצץ המטען...


אלינה התקשרה עם הצעה מפתה: "בוא ניפגש במדינה ניטרלית". חשבתי על זה ואמרתי לעצמי: למה לא? זה הזמן לנצל את השמיים שנפתחו חלקית, למספר מצומצם של מדינות ירוקות, לאחר שהתעופה התיירותית קורקעה במשך חצי שנה. באופק התקרב גל תחלואה נוסף. הרגשתי שאני חייב להתאוורר ובעבור זה – הפעם אהמר. חמישה ימים כססתי ציפורניים בתקווה שלא תיעלם מהרדאר. עברתי בדיקת קורונה, נשמתי לרווחה וסוף סוף הדרך אל המטוס האחרון הייתה סלולה, לפני שנתב"ג ייסגר שוב. ביום שמצאנו יעד ותאריך, נחתה עליי העז הראשונה.

פרק 18 - סחרחורת
בהתחלה הייתי בהיי! אין מה להילחץ, התלהבתי מההיצע העצום, עוד מעט אתחיל לחגוג ולפצות את עצמי על הכאב. איזה כיף! זה נראה כל כך פשוט. בטח יחטפו אותי תיכף ומייד, אני רק צריך לבחור נכון. הזמן עבר. גיששתי בניסיון לדלות את האמת מן השקרים. בדקתי אם האובייקט הוא אוהב או אויב. בהדרגה התפכחתי מאחיזת העיניים. המשכתי לקפוץ מאתר לאתר, גיליתי שהכול אותו הדבר ונתקפתי בסחרחורת...
הפרק מורכב מ-12 סיפורים קצרים.
הקליקו על הציור ותגלו עוד!
![]() | ![]() | ![]() |
---|---|---|
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() |
פרק 19 - אפילוג
ההתאהבויות לכאורה, היו הרפתקאות מסעירות ולא אהבה עמוקה ויציבה. חשתי כברכבת הרים מטורפת שאין לה סוף: לפעמים למעלה לפעמים למטה,
מתאושש ונכון לחוויה הבאה. התעייפתי. לאחר כל רומן כזה הרגשתי כאילו עקרו לי שן ללא הרדמה. החשכה פסקה מלהפחיד. חדלתי לחפש צדק בגלל שמגיע לי. הפסקתי לקטר ולהתבכיין ששתו לי ואכלו לי. חדלתי לאכול שטויות כתחליף לרגעי שיעמום ותסכול. אדם חזק הוא זה שאינו מפחד מהלבד. השגתי זאת וההרגשה היתה נפלאה. עדיף להיות מוקף בכל מנעמי החיים החברתיים, אבל אם זה איננו–לא מת העולם. הרגשתי אטרקטיבי ומחוזר (אומנם לא על־ידי מי שרציתי). הרמתי את הראש וגיליתי שאם בעבר הייתי זקוק לאחרים שיקשיבו לי, הרי שהמצב התהפך. הספר יצר עבורי מציאות חדשה שבה רבים נהנו להקשיב לי. אני הפכתי למקור.

eBooks for Instant Download
In The Press & Donations


Book Signing
אין אירועים כרגע
Contact
For any media inquiries, please contact agent Daniel Stukalin:
Tel: 972-55-6600129
Emek haela 3
Modiin, Israel 7174783
© 2020 by Daniel Stukalin. Proudly created with Wix.com