משנת 1987 אני לא מפסיק להרהר בשאלה לאן נעלמה ורוניק טיבו. נתקלתי בפניה המנומשות, בשערה האדמוני ובמבטה שהופנה כלפיי ברכבת התחתית של לונדון. מייד כשנכנסה זקופת קומה לרציף, בתחנת פיקדילי הומת הנוסעים, היא משכה את תשומת ליבי. היא התיישבה מולי וקשקשה בצרפתית עם בחור שלא הוריד ממנה את העיניים. הבנתי שאין לי סיכוי, במיוחד עם הביישנות שלי, ושקעתי בקריאת הברושור שדחפו לי בכיכר אודות מופע ג'אז של פט מת’יני. "פרלה פרנסה?" שמעתי אותה שואלת והצרפתית שלה נשמעה כזאת מושכת וסקסית. "מיסיה?" שמעתי אותה קרוב יותר ולא הבנתי עדיין שהצלילים הרומנטיים האלה מופנים כלפיי. "סקוזה מואה?" הפעם הרמתי את ראשי. עיניה הצוחקות דיברו אליי ושפתיה המצוירות המשיכו, הפעם באנגלית, ושאלו אם אני אוהב ג'אז. "בוקו", עניתי עם המילה שזכרתי מהלימודים בתיכון. "גם אנחנו אוהבים, והערב נשמע אותו בקלאב שפרטיו מצוינים בברושור שאתה אוחז". אוף! נאנחתי. מדוע תמיד החתיכות כבר תפוסות?