"תן לי להרגיש שאני מלכה ואז אתה תהיה ה-מלך. אני מבטיחה!" זה היה המוטו שלה ביחסי גבר ואישה. יאללה, החלטתי. נעשה ניסיון אחרון. לא אדפוק חשבון. אתן לה ההההכל ונרגיש איך זה למלוך. זרמתי. הזמנתי כרטיסי טיסה ליער השחור. "פריקולנה" – מגניב! היא חיבקה אותי באושר. "אתה גבר חלומותיי", צחקה ואווירה טובה של ציפייה השתררה בינינו סוף סוף. חרשנו את בוקיניג דוט קום. השווינו מחירים. הזמנו חדרים. שכרתי רכב נוח ותכננו מסלולים. ארבעים ושמונה שעות לפני ההמראה התקשרתי לדרוש בשלומה. קבענו שאגיע אליה עם מיטלטליי וממנה ניסע יחד לשדה התעופה. שוחחנו על דא ועל הא, וידאנו שארזנו הכול ואז, בדרך אגב, שאלתי מה היא מביאה לטיסה. "מה זאת אומרת?" שאלה כלא מבינה. "אני מביאה את עצמי".
"ברור", עניתי, "אבל אולי תוכלי להכין עבורנו סנדוויצ'ים?"
"למה שאתה לא תכין? אמרתי לך – אני מביאה את עצמי. אני הממתק הכי חשוב!" השיחה הסתיימה. ניסיתי להתעלם מהאמת המרה. עדיין סירבתי להודות כי זאת מערכת יחסים חולה. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת ובלב החלה לכרסם בי הרגשה רעה. בחצות צלצל הנייד. "החלטתי שאני לא נוסעת!"
"מרינה, מה קרה?" ניסיתי להירגע ולהבין. אך היא רק חזרה שוב ושוב על אותן מילים ובסוף טרקה את הטלפון...