לפני שקפצתי למים העמוקים, לא ידעתי לשחות. לא הכרתי את הזרמים. לא הייתי מודע למערבולות ולסטטיסטיקה היבשה, שכל זוג שלישי בעולם המערבי טובע. לא תיארתי לעצמי מה הולך לקרות. אבל שעון פנימי תקתק והכריז שהגיעה השעה. הרי כולם עושים את זה. אז הצעתי לה בדרך אגב, ליד צומת עמיעד, בדרך לחרמון: "אולי בא לך להתחתן?" באותה שנה כוכבי דרך בעיתונות הכתובה. קיבלתי אפילו פינה יומית בגלי צה"ל לערוך ולהגיש. אם לא די בכך, בעודי יושב בדסק החדשות, קיבלתי שיחת טלפון מגורם חשאי. "האם החלטת היכן תבלה את ירח הדבש?" "אנחנו", השבתי, תוך הדגשת משקלה של זוגתי לעתיד, "מתכוונים לנפוש אצל קרובי אימה באי ביוקאדה בטורקיה".
"ומה דעתך על ירח דבש במצרים?" חשבתי שהוא חומד לצון, אבל ארשת פניו נותרה רצינית. לנגד עיניי צצו ועלו שיני המתכת המאיימות של הענק הרוסי בסרט "המרגלת שאהבה אותי", כשהוא רודף בין עתיקות לוקסור אחר בונד. ג'יימס בונד. קטעתי את הסרט שהרצתי בדמיוני, כשיואל הסביר: "אנחנו רוצים שתיצור קשר עם מספר קולגות מהעיתונות הסובייטית. אחר־כך", הוא שקל לרגע את מילותיו, והמשיך, "האבא הביולוגי שלך חי בליטא, אם אני לא טועה", הוא התבונן בי כמצפה שאאשר את דבריו. האמת הייתה שלא ידעתי, כי לא היה לי שום קשר איתו מאז שנולדתי...