לא הצלחתי לנחש את גילה: עשרים, שלושים, אולי בסביבות ארבעים – הכול נראה אפשרי. כשהדי.ג'יי השמיע את הלהיט Going Back to Cali היא קפצה, אחזה בידי וצעקה:"Let’s Dance!". נסחבתי, קצת מהוסס, לרחבת החשק הצפופה. הראפר נתן את הקצב והתחלתי להזיז את עצמי בסגנון הראפ המקומי. בזכות קאלי המענטזת התמזגתי בקלות. שעה אחר חצות, כאשר המועדון נסגר על־פי חוק, וכולם החלו להתפזר, גיליתי כי הרכב שלי נעלם. נבהלתי. מה אני עושה עכשיו בשכונת הפשע הזו באחת בלילה? לא פחדתי אבל בכל זאת, הייתי יהודי ישראלי בארץ זרה לפני שהשימוש בטלפון נייד נהיה חלק מהגוף ולא הייתה בכלל תנועת מכוניות בשכונה. הרגשתי חסר אונים אבל הראש, כמו תמיד במצבי חירום, המשיך לתפקד. "אוי, אני כל כך מצטערת. אבל אל תדאג, נעזור לך", היא ניגשה לנהג שנראה כמו ראש כנופיה. כעבור דקה שבה בלוויית גורילה אטום מבט.